<h1>עץ חיים לרבינו יעקב ב"ר יהודה חזן מלונדרץ הלכ' גיטין פ"ט</h1>
<h2>דף כו.</h2>
לא ישא ולא יארס אדם מניקת ומעוברת חבירו, אע"פ שידוע ממי מעוברת, שלא יזיק הוולד בשעת תשמיש, שאין מקפיד על בן חבירו. ומניקה, שלא תתעבר ויתעכר החלב ולא יקפיד לרפואת החלב. זמן מניקה כ"ד חדש, חוץ מיום שנתארסה וחוץ מיום שנולד בו. ואפילו נתנה בנה למניקה או גמלתו תוך כ"ד חדש לא תנשא. מת בנה מותרת להנשא ואין חוששין שמא תהרגנו. עבר ונשא מעוברת ומניקה תוך הזמן יוציא בגט ואפילו היה כהן. ואם היה ישראל יחזירנה אחר כ"ד חדש של מניקה. נשא וברח ולאחר הזמן בא וישב עם אשתו אין בכך כלום. אירס מעוברת או מניקה אין כופין אותו להוציא ולא יכנוס עד לאחר זמן ה[י]ניקה או עד שימות הוולד. וכן הורה הר"ר יעקב מאורליינץ, כיון דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. ולא הודו לו, דמאי חומרא דכלה בלא ברכה יותר ממניקה, שניהן דרבנן. ובשאלתות דרב אחאי פרשת וירא [שאילתא י"ג], והיכא דעבר ואינסיב או קדיש, מפקינן לה בגיטא מיניה. ומצאתי בספר החנוכי, על שמעון שנפטר והניח אשתו מניקה לבן אחד וקדשה אחר, יכופוהו לגרש בגט, שכך אמרו חכמים, יוציא. וכשיגיע זמנו יכנוס, ואין להתרשל בדבר כל עיקר. ומצאתי בשם תשובת הגאונים, שאין קרוי מניקת חבירו אם נתנה בנה למניקה שלשה חדשים קודם מיתת בעלה והיא לא הניקה אותה כלל כל השלשה חדשים. הר"ר שמשון מפלאירא היה אומר דגרושה מניקה, מותרת לינשא בתוך תשעים, שכיון שנתגרשה אינו (נזפה) [כופה]. ור"ת חולק. וגם בשאלתות [שם] פוסק, דלא שנא גרושה ולא שנא אלמנה.
